פסק-דין בתיק עפ"א 31/08

המערערים, יחד עם אחר, הועמדו לדין בבית משפט השלום בנצרת, (פ' 1439/07), על פי כתב אישום, אשר יחס להם עבירות של קשירת קשר לעוון, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם בנסיבות מחמירות, איומים (בשני מקרים) והיזק בזדון.

המערערים הורשעו, על פי הודאתם, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם בנסיבות מחמירות, ואיומים (בשני מקרים).

בית המשפט קמא, (כב' השופטת ל. יונג-גפר), השית על המערער מס' 1 (להלן: "מוחמד"), עונשים של 4 חודשי מאסר בפועל, שהומרו בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס בסך 2,500 ש"ח ופיצוי למתלונן, בסך 2,500 ש"ח.

המערער מס' 2 (להלן:"לואי") נדון ל - 6 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח ו - 10,000 ש"ח פיצויים למתלונן.

כל אחד מן המערערים משיג בפנינו על חומרת עונשו ומבקש להקל בו.

המערער מס' 1, מוחמד, מערער גם על העובדה שבית המשפט קמא בחר להרשיעו, ודחה בקשתו להמנע מהרשעה.

כתב האישום המתוקן מגולל פרשה חמורה, שהתחוללה על רקע חשדו של לואי, כי אחותו מקיימת קשר טלפוני עם המתלונן. בעקבות זאת, הגיעו המערערים עם שותפם, אל ביתו של המתלונן, לואי דרש ממנו כי יכנס לרכבם, ומשסירב, איים עליו כי יפגע בו. המתלונן נכנע לאיומיו של לואי ונכנס לרכב. במהלך הנסיעה, הבחין המתלונן בניידת משטרה וניסה לצאת מן הרכב, אך לואי מנע זאת ממנו, כאשר תפס את ידית הדלת.

בהגיעם ליער ציפורי, הצליח המתלונן לצאת מן הרכב. בשלב זה יצא לואי מן הרכב, והיכה את המתלונן באגרוף בפניו. השניים האחרים יצאו מן הרכב ואיימו על המתלונן, כי אם לא יתרחק מאחותו של לואי, הם יפגעו בו.

ימים ספורים לאחר מכן, הבחינו המערערים והאחר במתלונן, כשהוא נוהג ברכבו בכפר עין מאהל. השלושה חסמו את דרכו ולואי הורה לו לנסוע לכניסה לכפר, שם נכנס לואי לרכבו של המתלונן, לקח את מכשיר הפלאפון שלו, בדק את הזכרון של הפלאפון, ולאחר מכן היכה את המתלונן מספר פעמים בראשו באמצעות הפלאפון, עד שגרם נזק למכשיר.

השותף השלישי הוסיף ותקף את המתלונן באגרופים ובבעיטות, וכאשר יצא המתלונן מן הרכב כדי להסדיר נשימתו, תקף לואי את המתלונן בפניו באמצעות חתיכה של בקבוק זכוכית ופצע אותו.

שוכנענו כי דין הערעורים להדחות.

שני המערערים נעדרי עבר פלילי, עם זאת, יש הבדל ברור ומשמעותי בחלק שנטל כל אחד מהם בביצוע העבירות, מה גם שהמערער מס' 1, מוחמד, נלווה למערער מס' 2, אשר היה בעל העניין בהטלת הטרור והפחד על המתלונן.

מדובר בעבירות חמורות, שבוצעו בשתי הזדמנויות נפרדות, ואשר לא ניתן להקל בהם ראש, כל שכן, לגלות התחשבות בעובדה שהן משקפות נורמת התנהגות במגזר מסוים, כנטען. ההיפך הוא הנכון, על בתי המשפט להחמיר ולהכביד ידם על אלו אשר סבורים כי הם פועלים מכוח נורמות מוסר לא מקובלות, ונוטלים חרות לעצמם לפגוע בשלומם ובשלוותם של אחרים.

אין מקום לבטל את הרשעתו של המערער מס' 1, אשר נטל חלק, גם אם מינורי, בשני האירועים, ואשר לא הצביע על כך שעלול להגרם לו נזק בלתי סביר כתוצאה מהרשעתו בדין.

כידוע, על פי "הלכת כתב" (ע"פ 2083/96), נדרשים שני תנאים מצטברים לשם המנעות מהרשעה, פגיעה אפשרית חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה, המאפשר בנסיבות העניין, לוותר על הרשעת העבריין מבלי לפגוע באופן מהותי ביתר שיקולי הענישה.

ביחס למערער מס' 1 לא מתקיים אף אחד מן התנאים דלעיל, ולא שוכנענו כי זהו המקרה החריג המצדיק המנעות מן ההרשעה, תוך פגיעה באינטרס הציבורי, המחייב ככלל, הרשעתו של העבריין.

אשר לעונשים שהושתו של המערערים, הרי בגזר הדין איזן בית המשפט קמא נכונה בין האינטרסים הנוגדים ושקל את נסיבותיהם האישיות של המערערים, תוך עריכת ההבחנה המתבקשת ביניהם, בפרט נוכח התפקיד השונה שמלאו בביצוע העבירות.

על המערער מס' 1, מוחמד, הוטל עונש של מאסר בפועל, אשר הומר בעבודות שירות, בהתחשב גם בעברו הנקי.

ב"כ המערער מס' 1 מבקש להסתפק בענישה קלה יותר, כגון הטלת של"צ, אך אנו איננו סבורים כי העונש שהוטל על המערער חורג לחומרא מרמת הענישה הנהוגה, באופן המחייב התערבותנו, בשים לב לחומרת העבירות בהן השתתף, בשתי הזדמנויות שונות.